בעקבות האיש עם הכובע רחב השוליים

 הולדתו של פרדי קרוגר

אחת הדמויות המעניינות ביותר שאנשים רואים במהלך שיתוק שינה היא צללית של אדם בעל כובע רחב שוליים שלעתים עוטה גם גלימה שחורה. בניגוד לשאר הדמויות שניתן לראות – כגון שדים, מכשפות, דמויות עם ברדס שחור ועוד, צללית של אדם עם כובע היא לא בדיוק הדבר הראשון שהייתם חושבים עליו בתור דמות מפחידה למדי. בנוסף, כובע רחב שוליים זו המצאה חדשה יחסית, של כמה מאות שנים ולא משהו שמלווה את התודעה האנושית כמו אלים ושדים במשך אלפי שנים.

על פי הסקר שנערך בקבוצה לאחרונה – מעל עשר אחוז מהמשיבים פגשו את אותה הדמות עם הכובע רחב השוליים – אשר לרוב מתוארת כדמות שצופה באדם השוכב ולא מתקיפה אותו כפי שקורה לעצים קרובות עם הדמויות האחרות. מוזמנים לעקוב ולהגיב על הפוסטים הקרובים בנושא שאולי ישפכו קצת אור על אותה דמות מסתורית.

אחת התאוריות הנפוצות ברשתות בשנים האחרונות בנוגע לאותה דמות היא ההקשר שצופים ערניים עשו בין דמותו של פרדי קרוגר מהסרט 'סיוט ברחוב אלם' שיצא בשנת 1984 לבין כך שדמות זו הצטרפה לדמויות המאפיינות שיתוקי שינה ואכן אחד המאפיינים העיקריים של פרדי קרוגר היה כובע רחב שוליים. באופן אישי אני זוכר בתור ילד את הפחד שהיה לי ללכת לישון לאחר שראיתי את הסרט שבו דמותו של פרדי קרוגר פולשת לחלומותיהם של בני נוער, הורגת אותם בחלום, מוות שקורה בסופו של דבר גם בעולם האמתי.

אך בראיון שנעשה עם יוצר הסרט נראה שדווקא שיתוקי שינה היו ההשראה לסרט ולא ההיפך. ווס קרייבן סיפר על כך שהוא קרה בעיתון על מקרה שבו מהגר מקמבודיה סיפר למשפחתו על כך שהוא מפחד לישון מכיוון שהוא סובל מסיוטים נוראיים, לבסוף לאחר שהוא נרדם הוא מת בשנתו, ממה שבהמשך נקרא 'תסמונת המוות הלילי הבלתי מוסבר' שממנה סבלה אוכלוסיית המהגרים הקמבודיים (שעל הקשר בינה לבין שיתוק שינה כתבתי בעבר). את הבחירה להלביש את פרדי עם כובע רחב שוליים ייחס קרייבן לכך שלילה אחד הוא התעורר וראה דמות מפחידה של איש עם כובע רחב שוליים מחוץ לחלון חדרו.

נראה שהתאוריה לגבי פרדי קרוגר ואיש הכובע לא מחזיקה מים, אבל אולי אם נלך מאה שנה אחורה לעבר דמותו של 'זורו' נוכל להבין קצת יותר. 

 הגיבור הספרדי

לאחר שסיפרתי בחלק הקודם על פרדי קרוגר ועל כך שלא ייתכן שהוא המקור לכך שאנשים רבים רואים במהלך שיתוקי שינה את הדמות עם הכובע, אתייחס הפעם לדמותו המפורסמת של דון דייגו דה לה וגה.

דה לה וגה הוא דמות ספרותית שנוצרה על ידי הסופר ג'ונסטון מקולי לפני מעט יותר ממאה שנים. הדמות מתוארת בספרה כדמות לבושה שחורים אשר עוטה גלימה שחורה, חובשת כובע שחור רחב שוליים ופניה מכוסים במסכה שרק העיניים נוצצות דרכה. דמות זו מוכרת לרובנו כ'זורו', אחד מגיבורי העל הראשונים ואשר היווה את ההשראה לבאטמן שהופיע מאוחר יותר.

אין כל דרך לדעת מאיפה הגה הסופר את הרעיון לדמותו של זורו שעל פי הסיפור נולד בסוף המאה ה-18 ופעל כנגד השלטון הספרדי בקליפורניה. כמו כן קשה למצוא דמיון בין פועלו של זורו אשר מגן על החלשים לבין הדמות שאנשים חווים בזמן שיתוק שינה אך נקודת הדמיון היא שאחת מדרכי הפעולה של זורו הייתה להפחיד את האנשים בשנתם לאחר שהיה נכנס אל חדרי השינה שלהם כאשר אותם אנשים רואים צללית שחורה של איש עוטה גלימה וכובע רחב שוליים.

סטפן ווגנר, כתב כך באתר שלו "בשנת 1997, כאשר הייתי ילד, ראיתי פרק של זורו בטלוויזיה עם אמא שלי. באותו הפרק זורו הפחיד את האויבים שלו בקול מפחיד שהוא עשה כשהוא היה בחושך 'אוווואאאוווואאאא'. באותו הלילה התעוררתי בארבע לפנות בוקר, שמעתי את דלת החדר שלי נפתחת ושמעתי בדיוק את אותו הקול..." משם ווגנר ממשיך בתיאור קלאסי של שיתוק שינה שאותו הוא קישר לדמות של זורו.

הדמיון הרב בין תיאור הדמות של זורו לבין הדמות שאנשים רואים בזמן שיתוק שינה יכולה לרמוז על כך שגם לפני יותר ממאה שנה אנשים כבר ראו במהלך שיתוקי השינה שלהם את אותה הדמות עם הכובע והגלימה אשר הפחידה אותם בשנתם ואולי אף הסופר מקולי חווה שיתוקי שינה ופגש את אותה הדמות.

אם אכן אנשים ראו את הדמות עם הגלימה והכובע כבר לפני יותר ממאה שנה, נראה שהתשובה לגבי המקור של אותה הדמות נמצא יותר רחוק על ציר הזמן. ואכן אם הולכים עוד כמה מאות שנים אחורה אפשר למצוא דמות אמיתית שעטתה מעיל שחור וכובע רחב שוליים שהבעיתה במשך תקופה ארוכה את כל תושבי אירופה. 

 המוות השחור

לאחר פרדי קרוגר וזורו לא סיפקו תשובה טובה מספיק לגבי האפשרויות לכך שרבים מאלו החווים שיתוקי שינה רואים את אותה הדמות עם הגלימה השחורה והכובע רחב השוליים – מוזמנים לשמוע את ההצעה שלי לגבי אותה הדמות.

במאה ה-14 התמודדה אירופה עם מגיפה נוראה שנקראה 'המוות השחור' שפגעה ביותר משליש מהאוכלוסייה, ריסקה את החברה והשליכה את אירופה לתקופה אפלה ביותר שחזרה על עצמה עוד מספר פעמים במהלך מאות השנים הבאות עם התפרצויות של מגפות נוספות בימי הביניים.

אחד המאפיינים של אותה התקופה היה תפקיד מיוחד שנוצר על ידי הכנסייה שבמסגרתו אנשי רפואה ניסו לטפל באנשים החולים – לרוב בחוסר הצלחה. אנשים אלו נקראו 'רופאי המגיפה'.

לכאורה אנשי רפואה אמורים לסמל תקווה ונקודת אור אך באותם השנים, על פי עדויות מאותה התקופה הם הביאו איתם בעיקר פחד ואימה. המראה הקודר שלהם היה מורכב מבגדים שחורים, עם גלימה שחורה וכובע שחור רחב שוליים. בנוסף לכך, החל מהמאה ה-17 נוספה לתלבושת שלהם גם מסכה דמוית מקור ציפור שבתוכה היו עשבי הרחה, מעין גרסה מוקדמת למסכות הקורונה של ימינו. מעבר לכך עצם הופעתו של רופא מגיפה בעיר העידה על כך שהמוות מתדפק על דלתות התושבים.

את התחושות שהעבירו אותם רופאים הצליח להעביר בצורה מדויקת פול פורסט בתבליט משנת 1656 (התמונה מצורפת בפוסט). ברקע רואים ילדים בורחים מפני הרופא המתקרב לעברם ובבחינה מדוקדקת של הדמות הראשית ניתן לראות שבקצה המקל ישנו שעון חול עם כנפיים – המסמל את המוות המתקרב.

בחלקו התחתון של התבליט ישנו מעין שיר שתרגום חופשי של חלק ממנו נשמע כך:

"... הוא מחפש גופות לפרנסתו

בדיוק כמו העורב על ערמת הזבל...

מי לא ירגיש אימה למראהו...

תיזהר שלא יגע בך השטן השחור

הגיהינום שלו נקרא "ארנק"

הנשמות שהוא לוקח הן זהב".

התיאור של רופאי המגפה יחד עם האימה שהם הטילו על אירופה יכולים בהחלט להתכתב עם הדמות מעוררת האימה של האיש עם הכובע המופיע במהלך שיתוקי שינה. אך גם אם דמות הרופא היא המקור לכך עדיין עולות שאלות רבות לגבי מהות התודעה ועל הדרך שבה זיכרונות ודימויים קולקטיביים עוברים מדור לדור במשך מאות שנים.