האם ספרי הארי פוטר נכתבו בעקבות חוויותיה האישיות של רולינג?

 לאחרונה התחלתי לקרוא יחד עם בני את ספרי הארי פוטר מהתחלה. כמובן שכמבוגר הרבה דברים נראים שונים מאד אך מה שבלט בעיניי יותר מכל היה התיאורים של רולינג לגבי המפגשים של הארי עם הצד האפל.

מתוך רעיון שהתחיל להתפתח אצלי ככל שקראתי את הספרים (כרגע אני באמצע הספר השלישי) אני נוטה יותר ויותר לחשוב שרולינג אכן פגשה בילדותה חלק מהדמויות המוזכרות בספר ואף הכניסה את החוויות שלה לספרים.

מבין שלל הדוגמאות אתייחס לשתיים שהיו הבולטות ביותר בעיניי – המפגש הראשוני עם וולדמורט והמפגש הראשוני עם הסוהרסנים.

במפגש הראשוני של הארי עם וולדמורט הוא מתואר כדמות אפלה עם ברדס שכאשר היא מסתכלת על הארי הוא אינו מסוגל לזוז. בהמשך מסופר על הסיוט הישן של הארי שאליו מתווספת הדמות עטוית הברדס שהחלה לבקר את הארי בחלומותיו.

המפגש הראשון של הארי עם הסוהרסן מתאר אף הוא דמות עטויה ברדס שחור אלא שהפעם התיאור הוא יותר מפורט, מעבר לכך שהארי משותק שוב ולא מצליח להזיז את זרועותיו ישנו תיאור שנשימתו נעתקת ושהוא שומע צלצול הולך וגובר, צעקות שרק הוא שומע ותחושה של ערפל מתערבל. החוויה מסתיימת כאשר סוטרים על פניו של הארי שאינו מבין למה רק הוא שמע את הצרחות.

מה שמשותף לשני התיאורים הללו הוא זה שהם מתארים בצורה מדויקת את המאפיינים הקלאסיים של תופעה שנקראת שיתוק שינה – תופעה בה הגוף משותק ואשר מלווה פעמים רבות בתחושת חנק, תחושה ש'עצמי' יוצא מהגוף ואף בדמות מאיימת שתוקפת את האדם – כאשר לפי מחקר שנערך לאחרונה כ-25% מהאנשים רואים בזמן שיתוק השינה דמות עטויה ברדס שחור.

ידוע שרולינג השתמשה בהרבה מוטיבים שונים בספריה, אך בשנות התשעים התופעה עוד לא הייתה מוכרת ומדוברת, כך שהסיכוי לקרוא על חוויה כזו ביצירה ספרותית הוא כמעט אפסי אם הכותב לא חווה זאת בעצמו. אם אכן רולינג חוותה שיתוקי שינה והכניסה אותם ליצירותיה היא ניצבת יחד עם סופרים אחרים כמו הרמן מלוויל שכתב את מובידיק ובראם סטוקר שכתב את דרקולה – יוצרים אשר לא הבינו מה הם חווים ואף חששו לדבר על כך בפתיחות – אך עם זאת השתמשו ביצירות שלהם על מנת לשתף מעט ממה שהם עוברים.