להתעורר ללא גוף - מאמר שלי שפורסם במגזין 'מטא'
יאיר לביא
על תופעת שיתוק השינה, בה הכרתנו חוזרת אלינו לאחר היקיצה, אך הגוף נשאר משותק. מדוע זה קורה, כיצד תופסים את התופעה היום לעומת העבר ומה הקשר בין שיתוק שינה לרוזן דרקולה?
-
”
באמצע הלילה שמעתי בעיטות חזקות ממש בדלת שלי כאילו עוד שניה נפרצת, וגם אותו הדבר בחלון. ואז פתחה את הדלת דמות שחורה שהתחילה להתקרב אליי. המפחיד ביותר היה שהייתי משותקת לגמרי, לא יכולתי לזוז והוא מתקרב אליי... אחרי המקרה הזה הייתי ערה יומיים, הייתי כל כך בהלם וחשבתי שאני משתגעת.¹
שיתוק שינה מתאר מצב שבו אדם מתעורר משנתו אך אינו מסוגל לזוז. שריריו אינם נענים לפקודות המוח וחוץ משרירי העיניים המסוגלים להביט אל מרחב חדר השינה, כמו גם שרירי בית החזה המאפשרים נשימה, האדם חווה שיתוק מוטורי מוחלט.
ניתן לומר שהתופעה אינה זוכה להכרה נרחבת בקרב הציבור, אך כל אדם יכול לנסות ולדמיין את ההרגשה בתרחיש בו הוא פוקח עיניו והנה, הוא אינו מסוגל לזוז. לא רק זה, אלא שאינו מסוגל אף להבין מה עובר עליו והאם השיתוק עומד לחלוף או לא. הוא אינו יכול לדעת שאורך השיתוק אותו הוא חווה נע בין מספר שניות לשתי דקות. אלו כמובן נתונים מדעיים, אשר אדם החווה שיתוק שינה בדרך כלל אינו חושב עליהם במהלך השיתוק, ועל כן הוא עלול לחוות את השיתוק כממושך בהרבה ממה שהוא נמשך בפועל. ומשל כל אלו אינם מספיקים, עצם השיתוק הוא למעשה החלק המשמעותי פחות, מבחינות מסוימות, של התופעה.
לשיתוק נלוות פעמים רבות תופעות שונות בעלות טבע מפחיד כגון: הופעתה של דמות מאיימת בחדר, אשר לעתים תוקפת באופן מילולית או פיזית את האדם; יציאת התודעה מהגוף; וכיוצא באלו. להזיות המתרחשות במהלך שיתוק השינה, המכונות הזיות היפנופומפיות, ואשר נחוות אצל המשותק כמציאותיות לגמרי, מתווספת לרוב תחושה של חרדה בעצמה גבוהה, המתבטאת במחשבות שהאדם הולך למות או שהוא מאבד את שפיותו.
נשאלת השאלה – מדוע התופעה אינה זוכה להכרה משמעותית בשיח הציבורי? אחת הסיבות האפשריות לכך היא מחקר שמצא שרוב אלו שחוו שיתוקי שינה העדיפו לשמור זאת לעצמם. אלו שבכל זאת החליטו לספר על כך העדיפו לשתף חבר או אדם שעליו הם סמכו. שני אחוזים בלבד מחווי השיתוק פנו לגורמי טיפול שונים – רופאים או מטפלים נפשיים מאסכולות שונות.
מבוי סתום
בטרם אביא את ההסבר הפיזיולוגי לתופעה, אסקור ממעוף הציפור את התפתחותו של הידע בנוגע לשיתוק השינה, התפתחות אשר התגלגלה באופן לא לינארי.
למרות שמבחינה היסטורית ניתן למצוא התייחסויות לשיתוק שינה והשפעותיו המגוונות כבר לפני אלפי שנים (פולחן אסקלפיוס ביוון, אמונה בשדים ביהדות ובאסלאם, וכמו כן חוויות אשר ייתכן כי מתארות שיתוקי שינה בתנ"ך כמו בספר איוב ואצל אברהם בברית בין הבתרים) במאמר זה אצמצם את הדיון על התופעה לארבע מאות השנים האחרונות ואתייחס לאירופה ולתרבות המערבית בלבד.
ההתייחסות המדעית הראשונה לתופעה במערב נמצאת בכתביו של רופא הולנדי בשם איסבראנד ואן דימרברוק משנת 1664. ואן דימרברוק מתאר אישה בשנות החמישים לחייה המגיעה לרופא ומספרת לו שבמהלך הלילות מגיע אליה השטן ונשכב מעליה ולעתים אף חונק אותה ומקשה על נשימתה. היא מצדה לא מסוגלת לזוז עד שהוא היה נעלם, ולעתים סובלת מכך מספר פעמים באותו הלילה. וכך באבחנתו של ואן דימרברוק:
”
מה שאת חווה נקרא ה־'אינקובוס' או ה־'נייטמייר'… על מנת שאותו הרוע לא יחזור, עלייך להימנע משינה על הגב… בנוסף כדאי שארוחות הערב יהיו קלות מארוחות הצהריים, ומומלץ להימנע מפעילות פיזית מתישה לפני השינה.
מתיאורו של הרופא ההולנדי ניתן להבחין שהיה מדובר בתופעה שהייתה מוכרת לרופאים, וכי אף הייתה לה אבחנה ברורה. בנוסף, מעניין לציין כי המלצותיו של הרופא בנוגע להימנעות משינה על הגב ושמירה על תזונה ועל היגיינת שינה נמצאות בקורלציה עם הידע המחקרי הידוע לנו על התופעה מהעשורים האחרונים.
עדויות לכך שגם בסופה של המאה ה־18 זכתה התופעה לעיסוק תרבותי ניתן למצוא בציורו של הנרי פוזלי בשם 'The Nightmare'. בתמונה מופיעה אישה ישנה אשר על חזה יושבת דמות הנראית כשד. המעניין הוא שהמילה 'nightmare' נשארה בלקסיקון המודרני במשמעות של 'סיוט' או 'חלום בלהות', אולם המקור האטימולוגי שלה נעוץ בביטוי 'המועך הלילי' (וכך גם הביטוי שלה בציורו של פוסלי) והוא מתייחס לאותה דמות על-טבעית המגיעה בלילות לאנשים בעודם ישנים, מנטרת אל בית החזה ומטרידה ומשתקת אותם.
נראה כי הידע בנוגע לתופעה הגיע למעין מבוי סתום. מתי בדיוק "נתקעה" התקדמות הידע אודות התופעה? זו אמנם שאלה שקשה לענות עליה, אך רמזים לתשובה ניתן אולי למצוא אצל כמה מגדולי הסופרים של המאה ה־19. בכתביהם ניתן למצוא סימנים לכך שהם חוו את התופעה ואף הושפעו ממנה, אולם ניכר כי הם לא הכירו את התופעה בשמה, לא ידעו במה מדובר ונטו לתארה כחוויה אישית.
כך למשל מתאר הרמן מלוויל (1819-1891) ביצירתו 'מובי דיק' את המרדף האובססיבי של ישמעאל אחרי הלוויתן הלבן, אותו הוא מנסה לצוד. הספר עוסק רבות בקורותיו של הגיבור ובתיאור המציאות בתקופת ציד הלוויתנים. עם זאת, בתוך הספר ישנו פרק קצר שאינו מתיישב עם רצף העלילה ואשר נראה, לקורא המכיר את התופעה, כמו ניסיון של הסופר לתאר את חוויית שיתוק השינה אשר חווה בילדותו והמשיכה להשפיע עליו עוד שנים רבות. וכך מלוויל:
”
בילדותי, זכורני היטב נסיבות דומות במקצת שאירעו לי, האם הייתה זו מציאות או חלום, מעולם לא יכולתי להחליט… שקעתי כנראה בשינה טרופה ומשהתעוררתי ממנה באיטיות – נים ולא נים – פקחתי את עיני והחדר שהיה שטוף שמש קודם לכן היה עתה שרוי בחושך החיצון. מיד חלף זעזוע בכל איברי גופי, דבר לא נראה ושום צליל לא נשמע, אך כף יד על טבעית הייתה מונחת כמדומה בכף ידי. זרועי הייתה מונחת על כיסוי המיטה, והצורה או רוח הרפאים הדוממת, שאין לכנותה בשם או לדמותה, שלה השתייכה כף היד ישבה כנראה לצד מיטתי. במשך מה שנראה כדורי דורות, שכבתי שם משותק מפחד, לא מעז למשוך את כף ידי, ועם זאת, בטוח שלו רק אזיז אותה במעט ייעלם הכישוף הנורא כלא היה. לא ידעתי כיצד הסתלקה הנוכחות הזו ממני, אך בהתעוררי בבוקר זכרתי הכול ברעדה ובמשך ימים רבים, שבועות וחודשים אחר כך, שקעתי עמוקות בניסיונות מתסכלים להבהיר לעצמי את המסתורין. יותר מכך, עד עכשיו ממש אני מבלבל עצמי תכופות בגינו.
גם הסיפור 'Le Horla' שנכתב בשנת 1887 על ידי אמן הסיפור הקצר הצרפתי גי דה מופאסאן (1850-1893) מוקדש לחוויה שבה הגיבור חווה התקפות ליליות אשר במהלכן מופיעה דמות מפחידה בחדר וחונקת אותו מבלי לאפשר לו לנוע או לזעוק. בסיפור, אשר נכתב כיומן אישי, מתאר מופאסאן בצורה נוגעת ללב את תחושת הבדידות של המספר המבין שאינו יכול לחלוק את העובר עליו עם קרוביו. באסופת מכתבים שהשאיר אחריו, מעלה הסופר הצרפתי תהיות בנוגע לחוויה: האם הוא הולך ומאבד את שפיותו?
לרוב, משותקי השינה מתמודדים עם חוויותיהם לבדם, בין אם בשל חשש מתגובת הסביבה ובין אם בשל תגובות שקיבלו אשר הקטינו את החוויה מצד סובבים שפטרו אותה בהינף יד כאילו היא הייתה חלום רע, ותו לא.
דוגמא נוספת ניתן למצוא בספר 'דרקולה' מאת ברהם סטוקר (1847-1912) שנכתב בשנת 1897 שבו פעמים רבות מתאר הסופר, בגוף ראשון, חוויות הלקוחות מעולם המושגים של שיתוק שינה. מבין הדוגמאות המפוזרות לאורכו של הספר ניתן למצוא מוטיבים ברורים של שיתוק שינה החוזרים אצל רבים החווים את התופעה, כגון הופעתה של דמות השחורה; התהיה אם מדובר בחלום או בערות; והיציאה מהגוף:
”
לא חלמתי ממש, אולם דומה שהכל היה אמיתי… אז נזכרתי במעורפל במשהו ארוך וכהה בעל עיניים אדומות… נדמה היה לי שנשמתי יוצאת מגופי ומרחפת באוויר… ואז הייתה תחושה מטרידה, כאילו הייתי נוכחת ברעידת אדמה, וחזרתי ומצאתיך מטלטלת את גופי.
סטוקר מתאר תחושה של מעין רעידת אדמה, האופיינית לכאלו שעוברים שיתוק שינה המלווה ביציאה מהגוף. אותן ויברציות מופיעות לדבריהם בשלב שלפני היציאה מהגוף או בשלב שלאחר החזרה אליו².
להערכתי, המבוי הסתום אליו נקלע תהליך צבירת הידע בנוגע לתופעת שיתוק השינה קשור לעלייתה של הפסיכיאטריה (אשר החלה את צעדיה הראשונים במאה ה-17 ושבמסגרתה תופעות רבות אשר לפני כן קושרו לישויות על טבעיות הפכו לתסמינים של מחלות נפש, דבר שבהמשך גרר גם אשפוזים ארוכים מאוד בבתי חולים פסיכיאטריים).
על מנת לבחון טענה הזו, במסגרת עבודת מחקר בנושא, ניגשתי לרופא המשפחה שלי בשנת 2011 וסיפרתי לו על תסמינים האופייניים לשיתוקי שינה – ראיית דמויות שחורות במצב ערות תוך חוסר יכולת לזוז. להפתעתי הרופא שיתף אותי בחוויה דומה אשר הוא חווה בילדותו אך ליתר ביטחון הוא סיפק לי הפניה לפסיכיאטר על מנת לקבל חוות דעת נוספת, אשר אותה העדפתי שלא לממש. לצערי נתקלתי במהלך השנים בעשרות אנשים אשר זכו לתגובה זהה: כאשר הם תיארו באוזני רופאים חוויית שיתוק שינה, הם הופנו לגורמים פסיכיאטריים, אשר רובם המליצו להם על נטילת כדורים אנטי-דיכאוניים או אנטי-פסיכוטיים³.
סינדרום המכשפה והמנגנון הפיזיולוגי
לאחר שתופעת שיתוק השינה נמחתה מהשיח הציבורי והמדעי היא צצה שוב בשנות העשרים של המאה העשרים. התופעה התקבלה מלכתחילה כתסמין של מחלת הנרקולפסיה – מחלת עצבים נדירה ביותר אשר במהלכה אדם יכול לגלוש באופן מיידי מעירות לשנת חלום, אפילו תוך כדי הליכה או שיחה.
היחס לתופעה החל להשתנות בשנות השישים. אחד האחראים לתמורה זו הוא דיוויד האפורד, סטודנט לאנתרופולוגיה באותה התקופה, אשר חווה בעצמו שיתוק שינה. בעקבות זאת הוא החל בעבודת שטח שלו באי ניופאונדלנד שבקנדה. שם הוא גילה להפתעתו שאת מה שהוא חווה, חוו גם רבים מתושבי האי, שתיארו את מה שכונה אז 'סינדרום המכשפה' – מכשפה אשר מגיעה אליהם בשעת לילה ותוקפת אותם. באותה תקופה החלה הקהילה המדעית להבין ששיתוק שינה מתרחש בעיקר אצל אנשים ללא פתולוגיות נוספות וללא קשר לנרקולפסיה. עם זאת, ניתן עדיין למצוא במספר רב יחסית של אתרים וספרים העוסקים בייעוץ שינה כי במידה ויש שיתוק שינה המלווה בהזיות, מדובר בתסמין המעיד על נרקולפסיה אשר מצריך אבחון וטיפול תרופתי.
הוא גילה להפתעתו שאת מה שהוא חווה, חוו גם רבים מתושבי האי, שתיארו את מה שכונה אז 'סינדרום המכשפה' – מכשפה אשר מגיעה אליהם בשעת לילה ותוקפת אותם
בתקופה שבה ועדות האתיקה והאגודות למען בעלי חיים עוד היו בתחילת דרכן, נערך ניסוי בחתולים שבמסגרתו נותק החלק במוח שאחראי על שיתוק השרירים בזמן החלימה. בעקבות אותה התערבות, החלו החתולים לרוץ תוך כדי חלימה אל עבר הקירות או לקפוץ אל עבר טרף דמיוני. אותו ניסוי שנוי במחלוקת עזר להבין את מנגנון השיתוק הטבעי שמופעל אצל כל אחד מאיתנו בזמן שנת חלום. מטרת המנגנון היא להגן על החולם כך שלא יבצע בפועל את הפעולות שאותן הוא חווה במהלך החלום.
כאשר אנו נמצאים בשנת חלום, או בשמה המקצועי – REM (rapid eye movement) – הגוף משותק כמעט לגמרי, מלבד העיניים הממשיכות לזוז (ומבצעות את התנועות מתוך החלום) ושרירי החזה הקשורים לנשימה וממשיכים לבצע באופן אוטומטי את מחזור הנשימה. ההיכרות עם מנגנון זה מאפשר להעלות את ההשערה כי שיתוק השינה ייתכן ונוצר על ידי 'באג בתוכנה', אשר במהלכו התודעה מתעוררת למרות שמבחינה פיזיולוגית הגוף מתנהג כאילו הוא נמצא עדיין בתוך שנת החלום.
הגם שההסברים הפיזיולוגיים שופכים אור על התופעה נותרת השאלה: האם הנוירולוגיה מסוגלת לספק הסבר המניח את הדעת לגבי הופעתם של שדים וישויות אחרות, אותם יצורים מאיימים אשר על פי תיאורי המשותקים מונעים מהם לזוז?
מתברר שכן ואף ניתן לכך כינוי מדעי – הזיות היפנוגוגיות (טרום שינה) והזיות היפנופומפיות (טרום יקיצה) המתרחשות במצב שבין שינה לערות או בין ערות לשינה שבמהלכו החלום גולש אל תוך עולם הערות. הטיעונים נגד גישה זו, המצמצמת את אותה החוויה להזיה הנחווית בעת 'גלישה' אל החלום, הינם רבים ומצריכים מאמר בפני עצמו, אך לצורך עניינינו נמשיך לשלב הבא של אבולוציית הידע – הרשתות החברתיות.
ממעבדות השינה אל הפייסבוק
כיום, אם מישהו רוצה להבין מה זה שיתוק שינה, כל מה שעליו לעשות זה להקליד את המושג 'שיתוק שינה' בגוגל ולקבל תמונה די מלאה אודות התופעה ומאפייניה, עצות בנוגע הימנעות ממנה, וכמו כן את ההסבר הפיזיולוגי העומד בבסיס שיתוק השינה. ייתכן ובזה יכול היה להיסתם הגולל על החתירה לידע נוסף (כפי שקרה באין ספור מקרים אחרים בהם תופעות מסתוריות ומרתקות איבדו את קסמן לאחר שהן קיבלו הסבר מדעי המניח את הדעת), אך נראה שבכל הנוגע לשיתוק שינה רבים מאלו החווים את התופעה לא מוכנים לקבל את ההסבר המדעי במלואו וממשיכים להתעקש שבחוויה שלהם מדובר במשהו אחר לגמרי. מחקר שנערך בשנת 2005 בנושא זה הביא לתוצאות מפתיעות.
החוקרים בחנו כיצד נתפסת חוויית שיתוק השינה בעיניי האדם החווה אותה, כאשר הנבדקים היו ממספר תרבויות שונות – חלקן תרבויות לא מערביות הרואות בשיתוקי השינה חוויה מיסטית וחלקן תרבויות מערביות אשר הדמויות המופיעות במהלך שיתוק השינה אינן נשענות בהכרח, לפחות באופן הומוגני וקוהרנטי, על המיתולוגיה והפולקלור המאפיינות אותן. בעוד שהחוקרים ציפו לכך שבתרבויות המערביות יותר אנשים שחוו שיתוק שינה יפרשו את החוויה כחוויה נוירולוגית, התוצאות הראו שבלי קשר לקונטקסט התרבותי – רוב האנשים שחוו שיתוק שינה ראו בכך תופעה על־טבעית, גם כאשר היו מודעים להסבר המדעי.
התוצאות הראו שבלי קשר לקונטקסט התרבותי – רוב האנשים שחוו שיתוק שינה ראו בכך תופעה על־טבעית, גם כאשר היו מודעים להסבר המדעי
השינוי הגדול ביותר, אולם, בהבנת התופעה, היה דווקא בזכותן של הרשתות החברתיות אשר הובילו למהפכה של ממש בדינמיקה של זרימת הידע. במקום ידע שמגיע מלמעלה ומבוסס על מחקרים ותאוריות, נוצר בסיס ידע שצומח מלמטה, אשר במסגרתו יכול מי שחווה שיתוק שינה להיחשף לחוויות דומות המשותפות על ידי אחרים, להכיר בכך שהחוויה הינה לגיטימית ונפוצה, ואף לשאול ולהתייעץ עם קהילה שלמה החווה את את התופעה. מאידך, ליצירת גוף ידע מסוג זה ישנן גם צדדים בעייתיים, שכן ידע של קהילה פתוחה לרוב אינו מגובה במומחים ואינו כפוף לסטנדרטים גבוהים של דיון מדעי או אקדמי. למרות זאת, מאגר העדויות ממקור ראשון הינו עצום והוא מעמיק את ההבנה על התופעה דרך סיפורים אישיים וההכרה כי ישנם מוטיבים ברורים בחוויה.
לבסוף, יש לציין כי שיתוק שינה נחווה לרוב כחוויה סיוטית אך למעשה ישנם צדדים חיוביים לתופעה אשר זוכים לפחות תשומת לב. עם זאת, מסתמן כי הפתיחות התרבותית שלנו לעסוק בנושא מציגה מגמה חיובית ביחס לתקופות קדומות יותר, מגמה המהווה חלק, בין היתר, ממחקר מדעי מתמשך אודות השינה ותפקידיה הביולוגיים והנפשיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה